מכתב תודה מאת קתרין מאהר, מנכ"לית קרן ויקימדיה
הטקסט פורסם במקור בפוסט בלוג ב-Diff, תחת רישיון CC-by-sa-3.0 ב-16 באפריל 2021 על ידי קתרין מאהר
היי חברים, עמיתיי הוויקימדים,
זו הייתה ההנאה הגדולה ביותר בחיים שלי להיות חלק מהתנועה הזאת יחד איתכם למשך שבע השנים האחרונות.[1] הצטרפתי לתנועת ויקימדיה כמאמינה בתרבות חופשית, מקור חופשי וידע חופשי. אני עוזבת היום את עבודתי בקרן בידיעה שתנועת ויקימדיה תתקיים עבור הדברים האלה, ודבר גדול אף יותר.
להיות ויקימד זה לאמץ את סקרנותה ואפשרות הטעייה של האנושות, הנדיבות שלנו והרתחנות. זה להסתכל על עולם שאומרים לנו שהוא מחולק – לפי גבולות שרירותיים, כיבוש לשוני, פחד מהלא מוכר – ובמקום זאת לראות את המשותף בינינו. זה לדעת שאנחנו כל אחד מהקריינים הפגומים והלא אמינים, ולהאמין שהתרופה הטובה ביותר לכישלונות שלנו היא לתקן את הקשיים האישיים שלנו באמצעות הכוחות הקולקטיביים שלנו.
בקיץ 2016, חלקתי פיצה בברלין עם (יו"ר הדירקטוריון לשעבר, אז לעתיד, שלנו) כריסטוף הנר. השתתפנו בכנס ויקימדיה חודש אחרי שנכנסתי לתפקידי כמנכ"לית זמנית, ובדיוק סיימנו יום מאתגר של ישיבות מליאה שהפגישו בינינו כקהילה בקתרזיס. כריסטוף היה מועמד לדירקטוריון הקרן. הוא שאל אותי "למה אנחנו כאן?"
לא ידעתי מה הוא רצה שאומר, אז פשוט אמרתי מה שחשבתי. "אנחנו כאן כדי להפוך את העולם לטוב יותר". זו הייתה תשובה קלישאתית אבל נכונה עבורי. הוא צחק, נשען לאחור בכיסאו. "כן".
זה תמיד מה שקראתי בחלק הלא כתוב של החזון שלנו. "דמיינו עולם, שבו לכל אדם יש גישה חופשית למכלול הידע האנושי". זו אמביציה מרהיבה, מעוררת השראה ושאיפה, אך חסר בה משהו קריטי. בשבע השנים האחרונות דמיינתי את העולם הזה מדי יום, ובכל יום שאלתי את עצמי "למה? מדוע ידע חופשי חשובה? מה יקרה אז? באיזו דרך שינינו את העולם?"
אפילו אחרי שאעזוב, אמשיך לשאול את עצמי את השאלה הזאת. כשאתם ממשיכים בעבודתכם כאן, כתורמים, כעמיתים וכמתנדבים, אני מבקשת מכולכם לשאול גם את עצמכם – עם כל מה שאתם עושים, עם כל מה שאתם תורמים וכל מה שאתם בונים. מה אנחנו עושים כאן? האם הערכים שלנו, המבנים שלנו, הנוהגים שלנו והמבנים שלנו משרתים את מטרתנו? ואיך נבטיח שהם יישארו חיים וחיוניים כמו הפרויקטים והחזון שלנו?
הנשיא הקודם של ויקימדיה בצ'ילה, מרקו קורי, היה אומר: "הידע אולי ניטרלי, אבל המעשה לא." תמיד הבנתי שהוא מתכוון לכך שבעוד המיזמים שלנו מנסים לשרת את הידע המדויק, התנועה לא חסרת פניות. תמיד עמדנו בגאווה על מגוון ערכים: חופש החקר, הביטוי וההרכבה. הזכות לפרטיות ולזיכרון, וערך היסוד והכבוד של כל אדם. הגנו עליהם בכפייה ועלינו להמשיך לעשות כן.
לעולם אל לנו לאבד את הראייה של כמה מהפכנית הפקת הידע החופשי מלכתחילה. תמיד הדהימו אותי אינספור המניעים שמביאים אנשים לתנועה הזאת. יש כאלה שכותבים את שפתם לתוך העתיד, את זהותם לתוך התודעה הציבורית, יש המשתמשים בפרויקטים שלנו כדי להתמודד עם עוולות היסטוריים. יש שעורכים את ויקיפדיה מכיוון שפעולות עובדתיות הן פעולות של הגדרה עצמית במקומות בהם משתמשים בידע לדיכוי.
אם נאפשר לעצמנו שאנחנו רק אנציקלופדיה חינמית, אנחנו מסתכנים באובדן הקשר עם העבודה שלנו. ידע היה מאז ומעולם כלי של כוח – אימפריות ועושר נבנו באמצעותו, ונעשה עוול גדול בשמו. עצם הרעיון של שחרור הידע מהכוח, ניתוקו מהגישה של העושר והעמדת בנייתו, תועלתו וערכו בידי כל אדם על פני כדור הארץ הוא רדיקלי מיסודו.
ויקימדיה עצמה היא אקט רדיקלי. זהו פועל, פעולה מתמדת של חקירה, תיקון ואבולוציה. זה מעלה את ההיסטוריה, קורא תיגר על הסטטוס קוו. זה הביטחון לשאול את עצמנו מדוע אנו מאמינים במה שאנו מאמינים, והאם הידע שלנו עשוי להשתנות בעתיד. זהו השכנוע להגן על ערכינו מפני לחץ ואיום, תוך דיון נחרץ בינינו לבין עצמנו האם ערכים אלה ממשיכים לשרת את העולם. זו הענווה לשתף פעולה, לשתף פעולה וללמוד מאחרים.
מישהו שאל לפני כמה ימים, "מה האתגר הגדול ביותר שעומד בפני ויקימדיה?" התשובה שלי הייתה זהה ליום הראשון שלנו. האתגר הגדול ביותר שלנו הוא עצמנו. ההצלחה שלנו, המורכבות שלנו, הגודל שלנו - זה יכול להיות קל להאמין שנחזיק מעמד לנצח במומנטום הנוכחי שלנו, לראות את עצמנו כאתר ולא כתנועה עולמית, או לקבל שהקשרים שלנו חזקים מכדי להיפרם אי פעם. לעתים קרובות קל יותר ונוח יותר לשחות במערבולות האבולוציה המצטברת ולא להתמודד עם דחיפות השינוי הקולקטיבי.
אך אנו מבצעים את משימתנו כנגד סיכויים גדולים, וחיוני שיהיה לנו מבט צלול לגבי הסיכונים וגם ההזדמנויות. ישנם האתגרים של תחרות ומחסור: אנו פועלים באחד מהסקטורים המהוונים ביותר והתחרותיים ביותר בתולדות הציוויליזציה (הטכנולוגיה הדיגיטלית), אנו סוחרים באחד מנכסי האנושות (ידע) היקרים ביותר (אך עדיין לא תחרותיים!) אנו שואפים לשרת את כל העולם באופן שוויוני, למרות כל הדרכים בהן העולם עצמו בונה חסמים מפורשים נגד מטרה זו.
יש גם הזדמנויות, שהן עצמן סוג של אתגר. אנו רואים יותר אנשים מחוברים ברחבי העולם, יותר קהילות המחפשות אחר ידע, יותר שפות מיוצגות, יותר צורך בידע כללי אמין, ושאלות חריפות ודחופות יותר של כוח, ייצוג וסוכנות. אנו רואים גידול בהערכה לערך הידע בחברה, ובחשיבות הקלה בהסכמה אפילו בנושאים השנויים במחלוקת. זה תלי בנו אם נפיק את המיטב מהרגעים האלה.
אם אנו נפגוש ברגעים כאלה, נצטרך למצוא נקודות חוזק חדשות. עלינו להיות חכמים יותר, נועזים יותר, פשוט טובים יותר ממה שהיינו אי פעם. עלינו להיות חסרי פשרות בנדיבותנו ונחושים במצוינותנו. עלינו להיות רחבים יותר, שופעים ומכילים יותר. עלינו להתמודד עם הדרכים בהן נכשלנו בעבר, כולל מכשור להשתתפות ושחזור קנונים של הרחקה על חשבון ייצוג גלובלי באמת. עלינו להוקיר את שלמותנו ועצמאותנו, תוך הבנת התלות ההדדית שלנו.
בשנים האחרונות התנועה שלנו החלה לעשות בדיוק את זה. שקלנו מחדש את ההגדרה שלנו ל"קהילה" ו"תרומה ". חקרנו את הבנתנו בשאלה מהו ידע, כיצד הוא בנוי ומי מיוצג בו. אנו דוחפים להשתתפות ולזכיינות של גיאוגרפיות, שפות ודמוגרפיה שאינן מיוצגות. שאלנו את עצמנו האם הפרדיגמות של חשיבות ואמינות אנציקלופדית יכולות לקיים את המשימה, הצמיחה והרלוונטיות שלנו. בדקנו מה לגבי העבודה והנוהגים הנוכחיים שלנו שעשויים להזדקק להתפתח על מנת שנוכל לחיות בצורה משמעותית במשימה שלנו של כל אדם.
שאלנו שאלות לא רק על הידע שלנו באקוסיסטם של ויקימדיה, אלא על האמצעים שבהם אנו מממשים את משימתנו. תמיד התחייבנו לארכיטקטורה ולקוד פתוח, אך ההתחייבויות הללו היו פסיביות – כלים נפוצים, כללים נפוצים. מה הפירוש של פתיחות באופן פעיל? ללכת מעבר לפרוטוקול לתרגול, מסטנדרט לערך? איך אנו מבטיחים שהתשתית הטכנית והחוויות שלנו יאפשרו השתתפות, סוכנות ובעלות על ידי כולם, בכל מקום? כיצד הפרויקטים שלנו יכולים להוביל לפרטיות, אבטחה ופתיחות לאור הדוגמה שלהם?
באופן אמיתי מאוד, הכל בידינו ובידי כל מי שעשוי לבקש להשתתף. הפרויקטים שלנו אינם בבעלות אף אחד, אך הם בבעלות כולנו. הם נערכים, בממוצע, 350 פעמים בדקה, מה שמייצג את ההזדמנות, בכל רגע ביום, להיות עבודה בעיצומה - לשאוף לגרסאות טובות יותר של התנועה שלנו, הפרויקטים שלנו, של עצמנו. לשנות בתגובה לעולם הסובב אותנו. ויקימדיה משתנה כמונו, ושינוי הוא מה שאנחנו עושים מזה.
זו הזמנה מתמדת – וחובה – ליצור ולהתחיל מחדש. האם הערכים ששירתו אותנו מימינו הראשונים מחייבים אותנו בעתיד? האם ההחלטות שאנו מקבלים, כצוות, כמתנדבים, כמובילי תנועה, כחברי קהילה, משרתות את מטרתנו? כיצד אנו מתאימים את עבודתנו לעולם בו אנו חיים, תוך שמירה על חזוננו לעולם אותו אנו מחפשים? לקראת מה אנחנו צומחים? בשביל מה אנחנו "כאן"? מה הטעם, המטרה, של ידע חופשי?
התשובות לשאלות אלו עשויות להשתנות, אך הדרך בה אנו מגיעים לתשובות אלו לא צריכה להשתנות. אנחנו קודם כל קהילה, ועלינו להגיע לתשובות שלנו באמצעות דיאלוג פתוח והתייעצות. אנחנו לא יכולים לעקוף את החלקים הקשים, עלינו לעבור אותם כדי לבנות את החלקים שמחזיקים. והדרך היחידה שבה אנו יכולים לעשות זאת היא על ידי התחייבות, לעקביות, לתקשורת ולהמשך הדיונים הקשים כמו אלה שהועלו באסטרטגיית התנועה – שאלות על כוח, נציגות, ביזור ואוטונומיה. בחיפוש התשובות לשאלות אלו נמצא את הדרכים בהן תנועתנו תצמח.
עלינו לראות זה בזה כסדרנים ובעלי ברית הדדיים, למצוא את האמצעים לחלוק על עצמנו תוך הערכתם של אנשים כאנשים המאוחדים במשימתנו. עלינו לתרגל חמלה, אומץ וחסד זה לזה ולעצמנו ולקבל חוסר שלמות ברוח האבולוציה. כצוות, עלינו להראות לעמיתינו המתנדבים כבוד כשותפים מלאים. כמתנדבים, עלינו להחזיר את הסנטימנט לצוותי הקרן והשלוחות. עלינו לשבור את הלחם יחד, לפתור בעיות ביחד, ולראות אחד את השני כשווה.
להיות ויקימד זה לשים את אמונך ברצון הטוב של אנשים שמעולם לא פגשת. זה להאמין בכוחו של רעיון לחבר קהילה; להיות הומניסט חסר תקנה, להישמע לכישלונותינו אך לחזור בכל יום כדי לעשות טוב יותר. אנחנו לא רק מבקשים לעשות את הדבר הרדיקלי של הפיכת הידע לזמין באופן חופשי, אנו סומכים על העולם שישתמש בו היטב. לתרום בתום לב, לקרוא אותנו בצורה ביקורתית בעת הצורך, לתרום כדי להמשיך ולבקר אותנו כשמוצדק.
אנו שמים את מבטחנו בעולם, והוא מחזירים אותו לתוכנו. אנו משמשים כסדרנים, מצפים כי על עבודתנו לתמוך ולקיים ידע חופשי כטובת ציבור לעשרות השנים הבאות. אנו מתקדמים כנגד הסיכויים הבלתי ניתנים לערעור, ואיכשהו אנו ממשיכים לנוע. אנו משליכים את חלקנו יחד, קושרים את עצמנו בהצלחה ובכישלון ומקבלים כי ההתקדמות שלנו היא עבודה בעיצומה. אנו מאמינים שנוכל לשנות את העולם מכיוון שכבר יש לנו. [2]
אני אסירת תודה לכולכם על הזמן שהיה לנו, ועל הדרכים בהן תשוקה, אמפתיה ונחישות הרחיבו את עולמי. התמזל מזלי להכיר חברים לכל החיים עם רבים מכם, ואני מאמינה שיש עדיין הרבה חברויות בהמשך. בזמן שאני עוזבת את הקרן, אני לא עוזבת את התנועה.
אנחנו כל כך ברי מזל על שאנחנו חיים בחגיגה המפוארת של ויקימדיה. זה לימד שכמעט ואין "להתראות", רק עד שאנחנו נפגשים שוב.
ניפגש בוויקי השונים!
קתרין